גמרא בבא מציעא

לפי רש"י, כשהגמרא שואלת למה מודה במקצת הטענה ישבע, היא שואלת האם מודה במקצת שייך רק בשומרים, או בכל אדם. הגמרא עונה על ידי דרישת טעם הפסוקים. אנו לא דורשים טעמא דקרא כדי לפסוק על פי זה הלכות, אבל אם אנו צריכים להבין למה התורה התכוונה, מותר לדרוש.

רש"י ותוס' נחלקו האם הדין של אין תופסים לבעל חוב במקום שחב לאחרים שייך בשליחות. לפי קצוה"ח אסור לקחת ממישהו משהו למרות שאם הוא היה יודע הוא היה רוצה בלקיחה זו, כמו במכירת חמץ. לפי זה, ההיתר למכור חמץ מופקד נובע משני מקורות אפשריים- א. הפיקדון שייך במובנים מסויימים לשומר. ב. מדין השבת אבידה- ראה היאך תשיבנו לו.

בשניים אוחזים בטלית, אין אפשרות לטעון נאמנות במיגו, מפני שהוא מיגו להוציא. בעיזים שאכלו חושלא, ניתן לטעון מיגו למרות שהוא להוציא, מפני שהעיזים נחשבות בתור משכון וממילא ברשות בעל החושלא. בטלית, לא אומרים שקונה בתורת משכון, מפני שאי אפשר לעשות מעשה קניין בכולה. אותו טעם מועיל גם לגבי היכולת של אחד מהם להקדיש את הטלית למרות שהשני עדיין אוחז בטלית.